הדרך שלי
מאז שאני זוכר את עצמי, חיפשתי משהו שלא הצלחתי לקרוא לו במלואו.
תמיד הייתה בי סקרנות לגבי מה שנמצא מתחת לפני השטח של החיים - מה מעצב אותנו, מה מניע אותנו, ומה גורם למשהו להרגיש אמיתי.
נוף שנשאר איתי
כשהייתי בן שש עשרה, משפחתי עברה לישראל. שם חוויתי משהו שמעולם לא הרגשתי קודם לכן.
לא תחושת שייכות למדינה, תרבות או זהות, אלא משהו עמוק יותר. משהו בנוף, בדממה, במדבר ובמרחבים נגע במקום בתוכי שהרגיש לי מוכר באופן מוזר.
כאילו חלק נשכח ממני נזכר.
החוויה הזו נשארה איתי.
החיפוש דרך העבודה והחיים
אחרי שסיימתי את הלימודים, שירתתי בצבא, טיילתי בעולם, ובסופו של דבר חזרתי להולנד, מצאתי את עצמי נושא איתי יותר שאלות מתשובות.
חקרתי צורות עבודה רבות ושונות - בנייה בידיים, ניהול פרויקטים, יצירה, הנחיית אנשים - אבל מתחת לכולן הייתה שאלה עמוקה יותר: מה אני באמת עושה כאן, ומה המשמעות של לחיות בצורה שמרגישה אמיתית ועמוקה?
עם הזמן, החיפוש הזה הפך פחות למציאת העבודה הנכונה ויותר להבנת המטרה עצמה. נמשכתי יותר ויותר לתודעה, לחירות פנימית ולדפוסים, לפחדים ולאמונות שיכולים לעצב בשקט את האופן שבו אנו חיים.
מה שמרגש אותי יותר מכל הוא האפשרות לעזור לאנשים לשחרר את הדפוסים שמונעים מהם לחיות בהתאם למה שהם מרגישים לעומק - מעבר לפחד, בושה והתניות - ולהתחבר מחדש לחיים שמרגישים חופשיים יותר, כנים יותר ומספקים יותר.
החיפוש מתחת לפני השטח
חיפוש זה הוביל אותי לשנים של לימוד עבודה טיפולית, התפתחות אישית, טראומה, אנרגיה, תודעה ופוטנציאל אנושי.
לאורך הדרך, מפתחות הגנים הפכו לבן לוויה חשוב. הם נתנו לי שפה להתבוננות מעמיקה יותר בדפוסים שחייתי, בחלקים שלי שהתנגדתי להם, ובפוטנציאל החבוי בהם. במקום לתת לי תשובות, הם המשיכו להזמין אותי פנימה.
גיאומטריה קדושה הפכה לחלק נוסף מאותה חקירה - לא רק כמושג או משהו יפה להסתכל עליו, אלא כשפה חיה של דפוס, סדר וקשר הדדי.
יחד, הנתיבים השונים הללו החזירו אותי שוב ושוב לאותה שאלה: מה מסתתר מתחת לפני השטח, ומה מתאפשר כשאנחנו מתחילים להקשיב לו?
פנימה — למצוא חירות פנימית
במקביל, המסע שלי גם הפגיש אותי פנים אל פנים עם חוסר ודאות, חרדה, שברון לב ותקופות של אובדן עצמי.
היה זמן שבו הדברים הרגישו כאוטיים, ונסוגתי מלספק מפגשים. לא בגלל שאיבדתי אמון בעבודה, אלא בגלל שהרגשתי צורך להחזיר את תשומת ליבי פנימה.
כדי להקשיב יותר לעומק.
כדי להתחבר מחדש לעצמי.
כדי לבנות מחדש מבפנים החוצה.
התקופה הזו לימדה אותי יותר מכל הכשרה אחרת. היא הזכירה לי שצמיחה היא לעתים רחוקות ליניארית, ושאותנטיות מבקשת מאיתנו לעתים קרובות לשחרר את מי שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות.
עם הזמן הבנתי שרבות מהשאלות שהנחו את מסעי הצביעו בשקט אל אותו הדבר: חירות פנימית.
לא חירות מאחריות או ממחויבות, אלא חירות מהדפוסים, מהפחדים ומההתניות שמונעים מאיתנו להיות עצמנו במלואנו.
היום, אני עדיין לומד, עדיין שואל שאלות, עדיין מגלה רבדים חדשים בתוכי. אבל למדתי לבטוח שמתחת לסיפורים שלנו, לפחדים שלנו ולהתניות שלנו, יש משהו מהותי שנשאר ללא שינוי.
משהו אמיתי.
משהו שלם.
העבודה שלי היא הזמנה להתחבר מחדש למקום הזה.
לא כדי להפוך למישהו אחר.
אבל כדי לזכור מי אתה כבר.